<h1>בה"ג הלכ' בכורות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ההוא גיורתא דמסרו לה חדא חיותא לפיטמא, אתאי לקמיה דרבא אמר ליה לית דחש לה לדרבי יהודה דאמר שותפות הגוי חייבת בבכורה.
<h2>דף ד.</h2>
ובר ישראל דנסיב כהנת או לויה וילידה בכור פטור מלמיפרקיה, ואף על גב דאיעבר מישראל, בפטר רחם תלא רחמנא, דאמר רבינא אמר לי מרימר הילכתא כוותיה דרב והילכתא כוותיה דרב חסדא והילכתא כעולא והילכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דרב יוסף. הילכתא כוותיה דרב דמספקא ליה אי איקרי לוי עם אי לא, לא יהבינן ליה מתנות ולא שקלינן מיניה, הילכתא כרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, הילכתא כעולא דאמר הבו מתנות לכהנאתא דקסבר (דברים י"ח, ד') ונתן לכהן ואפילו לכהנת, הילכתא כרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים שנאמר (שמות י"ג, ב') פטר רחם בישראל וכהנת ולויה לא.
<h2>דף ד:</h2>
שה אחד של לוים פודה בו מאה פטרי חמורים של ישראל, ולא שיפדם כולן בפעם אחת אלא (ט'.) פודה בו וחוזר ופודה בו אפילו פעמים הרבה.
<h2>דף ה:</h2>
אמר רבי חנינא שאילית את רבי אליעזר בבית מותבא רבה מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים דרחמנא אמר ליקדשו, אמר לי גזירת הכתוב היא ולא עוד אלא שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד שלא היו לו ששים חמורים לובין טעונין מכספה וזהבה של מצרים.
עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, ואילו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין. עשר במקדש חטאת וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי זבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות. ארבע בירושלם הבכורה והבכורים ומורם מתודה ומאיל נזיר ועורות קדשים. ועשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר. חטאת, כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר, אינמי כד חאטי בר ישראל במיכל חלב או דם בשוגג אינמי עבר על מצוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אינמי כגון שעיר חטאת ושעירי הרגלים ושעיר של ראש חודש. כל חטאת שניתן דמה על מזבח החיצון מקריב ממנה דם ואמורים על גבי מזבח ושאר אכלי ליה זכרי כהונה, דכתיב (ויקרא ו', כ"ב) כל זכר בכהנים יאכל אותה, אבל חטאת שנתן דמה לפנים להיכל כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ופר ושעיר של יום הכיפורים לשריפה אזלי, (זבחים פ"ב.) דכתיב (ויקרא ו', כ"ג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. חטאת העוף, כי חאטי בר ישראל במידי דמיחייב לאתויי עלה קרבן כשבה או שעירה ולא איפשר ליה לאתויי, מייתי שתי תורים או שני בני יונה, דכתיב (ויקרא ה', ז') אם לא תגיע ידו די שה וגו' אינמי יולדת דכתיב (שם י"ב, ח') אם לא תגיע ידה די שה וגו' אינמי מצורע דכתיב (שם י"ד, כ"א) ואם דל הוא וגו' ומייתי להו קמי כהן דכתיב (שם ה', ח') והביא אתם אל הכהן וגו', ומליק להו כהן, והיכי מליק להו, כדתנן (זבחים ס"ה:) כיצד היו מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה שנים או רוב שנים, ומזה דמה על קיר המזבח כדכתיב (ויקרא ה', ט') והזה מדם החטאת על קיר המזבח, ובשריה אכלי ליה כהנים. אשם ודאי, כגון אשם נזיר ואשם מצורע ואשם גזילות ומעילות ואשם שפחה חרופה. אשם נזיר דכתיב (במדבר ו', י"ב) והזיר לה' את ימי נזרו וגו', אשם מצורע דכתיב (ויקרא י"ד, י"ב) ולקח הכהן את הכבש האחד וגו', אשם גזילות דכתיב (שם ה', כ"א) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכתיב (שם י"ט, כ"א) והביא את אשמו לה', אשם מעילות דכתיב (שם ה', ט"ו) נפש כי תמעל מעל, אשם שפחה חרופה דכתיב (שם י"ט, כ') והיא שפחה נחרפת לאיש וכתיב (שם כ"א) והביא את אשמו לה' וגו', הני כולהון אשם ודאי נינהו מייתי להון קמי כהן ומקריב מיניהו דם ואמורים לגבי מזבח ושארא אכלי כהני, כתיב (שם ז', א') וזאת תורת האשם וכתיב (שם ו') כל זכר בכהנים יאכלנו. אשם תלוי, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל חדא מינייהו ולא ידע מאיזה מהן אכל, אינמי נפלה ליה יבמה ובא עליה מקמי דמלו לה תלתא ירחי וילידא לשבעה ולא ידיע אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, מפיק לה מספיקא, וחייבין באשם תלוי, הני וכן כיוצא בהן הם הכי, מקריב דם ואמורין לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהנים. זבחי שלמי צבור, כבשי עצרת דכתיב (ויקרא כ"ג, י"ט) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וכתיב (שם כ') והניף הכהן אתם, ואף על גב דכולהו שלמים קדשים קלים נינהו, מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ובשר לכהנים. גמר בשחיטת חולין לוג שמן של מצורע, דכד הוה מיתסי מצורע מייתי כבש אשם ולוג שמן לקמי כהן ומניף להו ומקריב לאשם, ושקיל (מילתא) [מן לוגא] דמישחא דכתיב (ויקרא י"ד, ט"ו) ולקח הכהן מלוג השמן וטביל אצבעיה במישחא ומדי מיניה שבע זימני לפני ה' ויהיב על בהונות ידיו ורגליו דמצורע ועל תנוך אזנו על דם אשם דמצורע ושארא דמשתייר בשמאליה שדי ליה על רישיה דמצורע ומאי דמשתייר בלוג שקלי ליה כהני. מותר העומר, דכד הוו מקרבי עומר בי"ו בניסן דכתיב (ויקרא כ"ג, י') וקצרתם את קצירה והוו מייתו תלתא גריוי שערי ומקלו ליה וטחני ליה ונהלי ליה בתליסרי מהולאתא ומפיק מיניה עשרון וקמיץ מיניה מלא קומצו למזבח ושארא אכלין ליה כהני, דהכי אשכחן דכל מנחה דקמצי מינה מותרה לכהנים דכתיב (שם ו', ז') זאת תורת המנחה הקרב וגו' וכתיב (שם ט') והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. שתי הלחם דאמר רחמנא איתה בעצרת דכתיב (ויקרא כ"ג, י"ז) ממושבותיכם תביאו וגו' הוה מניף להו בהדי שני כבשים דכתיב (שם כ') והניף הכהן אתם וגו' ואכלין ליה כהנים. לחם הפנים, דכתיב (ויקרא כ"ד, ה') ולקחת סלת ואפית אותה וגו' ביום השבת וגו' הוה אפי להון במעלי דשבתא ולצפרא דשבתא מסדר להו על השלחן והויין עד לשבתא אחריתי ומייתו אחרניאתא ושקיל קמייתא ואכלי להו כהני דכתיב (שם ט') והיתה לאהרן ולבניו וגו'. שירי מנחות, דכד הוה מנדב בר ישראל מנחה דכתיב (ויקרא ב', א') ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אינמי כגון מנחת מחבת ומרחשת אינמי חלות ורקיקין, הוה מייתי לה לקמי כהן וקמיץ מינה מלא קומצו לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהני דכתיב (שם ב') והביאה אל בני אהרן הכהנים וגו' והנותרת וגו'.
ארבע בירושלים. הבכורה, כי הוה מתליד ליה לבר ישראל בכור בהמה טהורה, ואפילו לכהן וללוי, הוה מקרבין מיניה דמו וחלבו, דכתיב (במדבר י"ח, י"ז) אך בכור שור וגו', ובשריה אכלין ליה כהני בירושלים דהוה ליה קדשים קלין וקדשים קלין לא מתאכלין חוץ לירושלם, דכתיב (שם י"ח) ובשרם יהיה לך. והני מילי בכור תם אבל בעל מום דכתיב ביה (דברים ט"ו, כ"א) וכי יהיה בו מום וגו' הוה יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי, ואי ניחא ליה לכהן למיספא לישראל מיניה ספי דכתיב (שם כ"ב) בשעריך תאכלנו. בכורים, דכתיב, (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך וגו', היכי הוה עביד, כדתנן (בכורים פ"ג) כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאינה שביכרה רמון שביכר קושרן במשיחה ואומר הרי אילו בכורים, וכי הוה גמר הוה מייתי להו בסלי דכתיב (דברים כ"ו, ב') ושמת בטנא והלכת וגו', ומאן דהוה מרחק מירושלם הוה מייבש ומייתי להו דתנן (בכורים פ"ג) הקרובים מביאין תאינים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים, ומייתי להו לקמי כהן ואמר הני קראי מן (דברים כ"ו, ג'—י') הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב ומניף להו כהן ואכלי להו, דכתיב (במדבר י"ח, י"ג) בכורי כל אשר בארצם וגו'. מורם מתודה, דכד הוה אמר בר ישראל הרי עלי תודה סתם הוה מייתי כבש ומייתי בהדיה עשרים עשרונות סלת, ואפי עשרה מינייהו חמץ מכל עשרון חדא חלה, ועשרה עשרונות אחריני אפי מינייהו מצה, ואפי מינייהו תלתא גווני חלות ורקיקין ורבוכה מן כל מינא עשר חלות, דהוו להו לחמי תודה ארבעין, שקיל מינהון ארבע חלות, מן חלות חדא ומן רקיקין חדא ומן רבוכה חדא מן חלות לחם חמץ חדא ויהיב לכהן דכתיב (ויקרא ז', י"ד) והקריב ממנו אחד מכל וגו' ושקיל מכבש חזה ושוק ויהיב לכהן ושארא דכבש וחלות אכלי ליה בעלים. ומורם מאיל נזיר, כד הוה מקבל עליה בר הישראל למיהוי נזיר כי הוה נזיר ירחא או שתא הוה אסיר למישקל ממזייה ולמישתי חמרא ולאיטמויי למת ולמיכל כל מידעם דנפיק מן גופנא ואפילו חלא דחמרא דכתיב (במדבר ו', ג') מיין ושכר יזיר וכתיב (שם ד') מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' וכתיב ועל כל נפשות מת וגו' עד דמלו הנך יומי דפסק על נפשיה, ואי לא פריש כמה יומי נקיט נזירות תלתין יומי דאמר רב מתנה (נזיר ה'.) סתם נזירות שלשים יום, וכי שלמין יומי נזירותיה מייתי קרבן כדכתיב (במדבר ו', י"ד) והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' וחלות ורקיקין כדכתיב וסל מצות וגו' ושקיל ליה לאיל ומבשיל ליה בדודא, וגזיז ליה נזיר למזייה ושדי ליה בנורא תותי דודא, ושקיל כהן זרוע בשלה מן האיל וחדא מחלות וחדא מרקיקין כדכתיב (שם י"ט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' ומנח להו על ידי הנזיר ומעייל כהן ידיה תותי ידיה דנזיר ומניף להו ואכיל להו כהן לחזה ושוק דאיל דכתיב (שם כ') קדש הוא לכהן, ובתר כן שרי ליה לנזיר למישתי חמרא ולמיעבד כל דניחא ליה. עורות קדשים, כגון עור דעולה דכתיב (ויקרא ז', ח') והכהן המקריב את עלת איש וגו', וכולהו עורות דקדשי קדשים לכהני בר ממאי דכתיב בהו שריפה, אבל עורות קדשים קלים לבעל קרבן נינהו, דתנן (זבחים ק"ג.) עורות קדשים קלין לבעליהן, ומאי נינהו קדשים קלים, כגון תודה ושלמים ומעשר ופסח. ארבע בירושלים, הני חמש הוו, המורם מתודה ומאיל נזיר כיון דדמיאן להדדי חשיב להו כחדא.
עשר בגבולין. תרומה, דכד הוה ליה לבר ישראל ארעא וזרע לה הוה מפריש מן כריה תרומה ויהיב לכהן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים. תרומת מעשר, דבתר דהוה שקיל כהן תרומה הוה מפריש מעשר ראשון אחד מעשרה ויהיב ללוי, והוה מפריש לוי מההוא מעשר דיליה תרומה חד מעשרה ויהיב לכהן דכתיב (במדבר י"ח, כ"ו) ואל הלוים תדבר וגו'. חלה, דכד הוה ליישא איתתא אגאנא דהוי ביה חמשת רבעים קמח דהוו ארבעין ותלתא ביעי וחומשא דביעתא מיחייבא לאפרושי מינה חלה, והאידנא דליכא טהרה שקלא פורתא בריש מסא ושדיא בתנורא ומפרשא חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה, דאמר שמואל (בכורות כ"ז.) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה דאמר רבינא נדה קוצה לה חלה, ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי ואכיל לה אפילו גדול, וביום טוב לא שדיא לה בתנורא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא אפיא לה ומדליא לה עד מוצאי יום טוב וקליא לה. ולא מחייב לאפרושי חלתא אלא מחמשת המינין החיטין שעורין וכוסמין ושבולת שועל, כוסמין גולבא, שיפון דישרא, שבולת שועל שובלי תעלא, הני מיחייבי בחלה אבל אורז ודוחן לא. ראשית הגז, דכד הוה לבר ישראל קנינא דעמרא ואפילו הוי ליה חמשה פומי קנינא, כי גייז להו מיחייב לאפרושי מינייהו ראשית הגז ומיתביה לכהן דכתיב (דברים י"ח, ד') וראשית גז צאנך תתן לו, וכמה הוה יהיב ליה, מתקל חמש איסתירי דתנן כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מתנות, דמאן מישראל דהוה שחיט תורא או עיזיא או אימרא הוה מפרשא מינה דרעא דימינא ולועא וקובתא ויהיב ליה לכהן דכתיב (דברים י"ח, ג') וזה יהיה משפט הכהנים וגו', ואפילו כהן טבח דשחיט לזבוני מיחייב לאפרושי כי האי גוונא דכתיב מאת זבחי הזבח. ואי ניחא ליה למיתן דרעא לחד כהן קיבה לחד כהן לחיים לשני כהנים שפיר דמי, דאמר רב חסדא (קל"ב:) מתנות כהונה זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים, ואי ניחא ליה לכהן למישקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו. פדיון הבן, דכי מתיליד ליה לבר ישראל ברא מאיתתא דלא ילידת כלל, אע"ג דאית ליה כמה בני, מיחייב למיפרקיה כי מלו ליה תלתין יומי בחמש איסתירי, דכתיב (במדבר י"ח, ט"ז) ופדוייו מבן חדש תפדה, והני חמש איסתירי הויין עשרין מתקאלי דהוו עשרים ותמניא זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה. ואי ניחא ליה לכהן לאהדרינון לאבוה דינוקא מהדר להו, דתנן (בכורות נ"א.) ואם רצה כהן ליתנם לו במתנה רשאי. וישראל דנסיב כהנת או לויה או איתתא דילידא מקמי דלינסבה איהו, אף על גב דלדיליה לא הוה ליה בני כלל, ומתיליד ליה ברא מחדא מהני דאמרינן, לא מחייב למיפרקיה דכתיב (במדבר ג', י"ב) כל פטר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלא רחמנא, כהנת ולויה הא פטירן, והיכא דילידה בני מקמי דתינסיב ליה איפטרא לה. פדיון פטור חמור, דכד מיתיליד ליה לבר ישראל בוכרא מחמרא מיחייב למיפרקיה באימרא ויהיב ליה לההוא אימרא לכהן ואי לא פריק ליה באימרא מחייב למיקטליה בנרגא מן קדליה ומיקבריה, שנאמר (שמות ל"ד, כ') ופטר חמור תפדה בשה וגו', ודוקא דחמור אבל דסוס וגמל ושאר טמאים לא מיחייב למיפרקיה, (בכורות ה':) ומפני מה נשתנו חמורים מכל הבהמה הטמאה שפודין אותן, מפני שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים דא"ר אלעזר אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לפניו ששים חמורים לובים טעונים כסף וזהב של מצרים שנאמר (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים. שדה אחוזה, דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתיה ואמר הא ארעא תיהוי הקדש, אי הוה בעי למיפרקיה, היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי פריק לה בחמשין איסתירי כספא, ואי בצרא מהכין או טפיא, עבדין בהדיה חושבנא לפום שיעורא דארעא, חמשין איסתירי הוה קדש, ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהנים, דכתיב (ויקרא כ"ז, כ"א) והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. שדה חרמים, דכד הוה אמר גברא הא ארעא תהוי חרם לא הוה אית ליה רשותא לא לזבונה ולא למיפרקה, דכתיב (ויקרא כ"ז, כ"ח) אך כל חרם אשר יחרם איש לה' וגו' והוה שקלי לה כהני דכתיב (במדבר י"ח, י"ד) כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר, מאן דהוה גזיל ליה לגר ותבע ליה בדינא ואישתבע דלא גזלתך ובתר דאישתבע מיית ההוא גר ולא הוה ליה וולד דאיתיליד ליה בתר דאיגייר, ולבסוף איתיידע ליה לההוא דגזליה דודאי גזל מיניה אינמי הדר בתשובה ואודי, מייתי ליה לגזליה ומוסיף עליה חומשיה, אי זוזא הוא מוסיף עליה חומשיה ואי חמשא זוזי הוו יהיב לכהן שיתא, דכתיב (במדבר ה', ח') ואם אין לאיש גאל וגו' והאי איש דכתיב הכא גר הוא דליכא בר ישראל דלית ליה גואלים בני או בנתא אחואתא או אחי דאבא או קריביה.
פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור מן הבכורה שנאמר (שמות י"ג, י"ג; ל"ד, כ') פטר חמור פטר חמור שני פעמים עד שיהא הוולד חמור והנולד חמור.
תנן התם רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה, ואם יש מקצת סימנין חייב. מנהני מילי, אמר רב יהודה אמר קרא (במדבר י"ח, י"ז) אך בכור שור וגו' עד שיהא הוא שור ובכורו שור, בכור כשב עד שיהא הוא ובכורו כשב, בכור עז עד שיהא הוא עז ובכורו עז, יכול אפילו יש בו מקצת סימנין, ת"ל אך חלק. (י"ב.) ופרה שילדה כמין עז אין פודין בה פטר חמור. אמר רבי יהושע בן לוי (ז'.) לעולם אין מתעברת לא חיה מן בהמה ולא בהמה מחיה לא טמאה מטהורה ולא טהורה מטמאה ולא דקה מגסה ולא גסה מדקה חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה, ואמר רבי ירמיה דאיעבר וילידה מקלוט בן פרה.
<h2>דף ז:</h2>
מה הן באכילה, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, טהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינן גידוליו.
<h2>דף ט:</h2>
ועד דפריק ליה אסיר למיעבד ביה עיבידתא, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר, והילכתא כר' יהודה.
<h2>דף י:</h2>
בכור בהמה טמאה. בר ישראל דאיתיליד ליה בכור מחמריה מיחייב למיפרקיה באימרא ויהיב ליה לאימרא לכהן, ואי לא פריק ליה באימרא חייב למיקטליה בנרגא מקדליה ומיקבריה, שנאמר (שמות ל"ד, כ') ופטר חמור תפדה בשה וגו'. ודוקא בוכרא דחמרא אבל דסוסיא וגמלא וכל מיני טמאים לא מיחייב למיפרקיה. ומצוה למיפרקיה לאלתר ולא לימא עד דמלו ליה תלתין יומין כבכור אדם.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו והפריש עליהם עשרה שיין מעשרן והן שלו. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים ורועין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל והפריש עליהן עשרה שיין מעשרן והן שלו.
<h2>דף יב.</h2>
ולא שנא דפריק ליה באימרא או בעיזא או בנקיא שפיר דמי למיפרקה, דתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחיטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי אבל בנקיא וברחא ובעיזא שפיר דמי. וכי אתא לקמיה רבנן אמרי ליה מיבעי למיפרקיה באימרא בר תלתא זוזי, (י"א.) כי הא דרבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר כמה בעינא למיתן לכהן, אמר ליה הרי אמרו עין יפה סלע עין רעה שקל בינונית ברגאיא, וכמה רגאיא, תלתא זוזי רגיל להכא רגיל להכא, קשיא הילכתא אהילכתא, לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו. והני מילי כי פריק ליה באימרא דסגי ליה בבר תלתא זוזי, אבל פריק ליה במידי אחרינא, כי היכי דשוי פטר חמור, דאמר רבי יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש (שם) ישראל שיש לו פטר חמור לפדותו פודהו בשויו. רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק בשיקלי בשויו.
<h2>דף יב:</h2>
המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אין חייב באחריותו אלא בפדיון מעשר שיני. העיד ר' יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהנים כלום. מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכמים אומרים אין צריך ליקבר והטלה לכהן.
<h2>דף יג.</h2>
כהנים ולוים פטורין מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור ומיחייבי בבכור בהמה טהורה, דתנן כהנים ולוים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה ונפטרו מפדיון הבן ופטר חמור אבל בכור בהמה טהורה קדוש.
ישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה ברשות גוי פטורה מן הבכורה.
<h2>דף כא:</h2>
הלוקח בהמה מחבירו ואינו יודע אם בכרה אם לא ביכרה וילדה, רב אמר בכור ודאי, ושמואל אמר בכור ספק, ורבי יוחנן אמר חולין ודאין, והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף כו:</h2>
בכור מוכרין אותו תם וחי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה, אמר רב חסדא לא שנו אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור, מאי טעמא, אינימא דילמא אזיל ישראל שדי ביה מומא וממטי ליה לגבי חכם ואמר ליה בכור זה נתן לי כהן במומו, ומי שרי חכם והאמר רבי יהודה אין מתירין בכור לישראל אלא אם כן יש כהן עמו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי אמר ליה ליטעום מר מידי, צבת ליה אומצא אמר ליה ליכול מר דמברי משום דבוכרא הוא וטובא מעלי, אמר ליה מנא ליה האי, אמר ליה מכהן זבנתיה, והאמר רב חסדא, אמר ליה לא שמיע ליה כלומר לא סבירא לי, אמר ליה והא מתניתין היא עד כמה הישראל חייב ליטפל בבכור בהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ואם אמר כהן תניהו לי בתוך זמני ואני אוכלנו הרי זה לא יתננו לו ואמר רב ששת מה טעם מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אמר ליה התם מוכחא מילתא דודאי קמסייע, הכא שביק ודאי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוי ליה אי לא ואי יהיב אי לא, הכא מזבן קא זבנינן, דאמרי אינישי בוצינא טב מקרא. חלבו של בכור מוכרין אותו לגוים, מיהו רבנן הוא דעבוד מעלה במוקדשין, בשרו דראוי לאכילה תנא כי דסבירא ליה, חלבו אין ראוי לאכילה.
<h2>דף כז.</h2>
עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, ואילו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין. עשר במקדש חטאת וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי זבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות. ארבע בירושלם הבכורה והבכורים ומורם מתודה ומאיל נזיר ועורות קדשים. ועשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר. חטאת, כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר, אינמי כד חאטי בר ישראל במיכל חלב או דם בשוגג אינמי עבר על מצוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אינמי כגון שעיר חטאת ושעירי הרגלים ושעיר של ראש חודש. כל חטאת שניתן דמה על מזבח החיצון מקריב ממנה דם ואמורים על גבי מזבח ושאר אכלי ליה זכרי כהונה, דכתיב (ויקרא ו', כ"ב) כל זכר בכהנים יאכל אותה, אבל חטאת שנתן דמה לפנים להיכל כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ופר ושעיר של יום הכיפורים לשריפה אזלי, (זבחים פ"ב.) דכתיב (ויקרא ו', כ"ג) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. חטאת העוף, כי חאטי בר ישראל במידי דמיחייב לאתויי עלה קרבן כשבה או שעירה ולא איפשר ליה לאתויי, מייתי שתי תורים או שני בני יונה, דכתיב (ויקרא ה', ז') אם לא תגיע ידו די שה וגו' אינמי יולדת דכתיב (שם י"ב, ח') אם לא תגיע ידה די שה וגו' אינמי מצורע דכתיב (שם י"ד, כ"א) ואם דל הוא וגו' ומייתי להו קמי כהן דכתיב (שם ה', ח') והביא אתם אל הכהן וגו', ומליק להו כהן, והיכי מליק להו, כדתנן (זבחים ס"ה:) כיצד היו מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה שנים או רוב שנים, ומזה דמה על קיר המזבח כדכתיב (ויקרא ה', ט') והזה מדם החטאת על קיר המזבח, ובשריה אכלי ליה כהנים. אשם ודאי, כגון אשם נזיר ואשם מצורע ואשם גזילות ומעילות ואשם שפחה חרופה. אשם נזיר דכתיב (במדבר ו', י"ב) והזיר לה' את ימי נזרו וגו', אשם מצורע דכתיב (ויקרא י"ד, י"ב) ולקח הכהן את הכבש האחד וגו', אשם גזילות דכתיב (שם ה', כ"א) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכתיב (שם י"ט, כ"א) והביא את אשמו לה', אשם מעילות דכתיב (שם ה', ט"ו) נפש כי תמעל מעל, אשם שפחה חרופה דכתיב (שם י"ט, כ') והיא שפחה נחרפת לאיש וכתיב (שם כ"א) והביא את אשמו לה' וגו', הני כולהון אשם ודאי נינהו מייתי להון קמי כהן ומקריב מיניהו דם ואמורים לגבי מזבח ושארא אכלי כהני, כתיב (שם ז', א') וזאת תורת האשם וכתיב (שם ו') כל זכר בכהנים יאכלנו. אשם תלוי, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל חדא מינייהו ולא ידע מאיזה מהן אכל, אינמי נפלה ליה יבמה ובא עליה מקמי דמלו לה תלתא ירחי וילידא לשבעה ולא ידיע אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, מפיק לה מספיקא, וחייבין באשם תלוי, הני וכן כיוצא בהן הם הכי, מקריב דם ואמורין לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהנים. זבחי שלמי צבור, כבשי עצרת דכתיב (ויקרא כ"ג, י"ט) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וכתיב (שם כ') והניף הכהן אתם, ואף על גב דכולהו שלמים קדשים קלים נינהו, מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ובשר לכהנים. גמר בשחיטת חולין לוג שמן של מצורע, דכד הוה מיתסי מצורע מייתי כבש אשם ולוג שמן לקמי כהן ומניף להו ומקריב לאשם, ושקיל (מילתא) [מן לוגא] דמישחא דכתיב (ויקרא י"ד, ט"ו) ולקח הכהן מלוג השמן וטביל אצבעיה במישחא ומדי מיניה שבע זימני לפני ה' ויהיב על בהונות ידיו ורגליו דמצורע ועל תנוך אזנו על דם אשם דמצורע ושארא דמשתייר בשמאליה שדי ליה על רישיה דמצורע ומאי דמשתייר בלוג שקלי ליה כהני. מותר העומר, דכד הוו מקרבי עומר בי"ו בניסן דכתיב (ויקרא כ"ג, י') וקצרתם את קצירה והוו מייתו תלתא גריוי שערי ומקלו ליה וטחני ליה ונהלי ליה בתליסרי מהולאתא ומפיק מיניה עשרון וקמיץ מיניה מלא קומצו למזבח ושארא אכלין ליה כהני, דהכי אשכחן דכל מנחה דקמצי מינה מותרה לכהנים דכתיב (שם ו', ז') זאת תורת המנחה הקרב וגו' וכתיב (שם ט') והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. שתי הלחם דאמר רחמנא איתה בעצרת דכתיב (ויקרא כ"ג, י"ז) ממושבותיכם תביאו וגו' הוה מניף להו בהדי שני כבשים דכתיב (שם כ') והניף הכהן אתם וגו' ואכלין ליה כהנים. לחם הפנים, דכתיב (ויקרא כ"ד, ה') ולקחת סלת ואפית אותה וגו' ביום השבת וגו' הוה אפי להון במעלי דשבתא ולצפרא דשבתא מסדר להו על השלחן והויין עד לשבתא אחריתי ומייתו אחרניאתא ושקיל קמייתא ואכלי להו כהני דכתיב (שם ט') והיתה לאהרן ולבניו וגו'. שירי מנחות, דכד הוה מנדב בר ישראל מנחה דכתיב (ויקרא ב', א') ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אינמי כגון מנחת מחבת ומרחשת אינמי חלות ורקיקין, הוה מייתי לה לקמי כהן וקמיץ מינה מלא קומצו לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהני דכתיב (שם ב') והביאה אל בני אהרן הכהנים וגו' והנותרת וגו'.
ארבע בירושלים. הבכורה, כי הוה מתליד ליה לבר ישראל בכור בהמה טהורה, ואפילו לכהן וללוי, הוה מקרבין מיניה דמו וחלבו, דכתיב (במדבר י"ח, י"ז) אך בכור שור וגו', ובשריה אכלין ליה כהני בירושלים דהוה ליה קדשים קלין וקדשים קלין לא מתאכלין חוץ לירושלם, דכתיב (שם י"ח) ובשרם יהיה לך. והני מילי בכור תם אבל בעל מום דכתיב ביה (דברים ט"ו, כ"א) וכי יהיה בו מום וגו' הוה יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי, ואי ניחא ליה לכהן למיספא לישראל מיניה ספי דכתיב (שם כ"ב) בשעריך תאכלנו. בכורים, דכתיב, (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך וגו', היכי הוה עביד, כדתנן (בכורים פ"ג) כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאינה שביכרה רמון שביכר קושרן במשיחה ואומר הרי אילו בכורים, וכי הוה גמר הוה מייתי להו בסלי דכתיב (דברים כ"ו, ב') ושמת בטנא והלכת וגו', ומאן דהוה מרחק מירושלם הוה מייבש ומייתי להו דתנן (בכורים פ"ג) הקרובים מביאין תאינים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים, ומייתי להו לקמי כהן ואמר הני קראי מן (דברים כ"ו, ג'—י') הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב ומניף להו כהן ואכלי להו, דכתיב (במדבר י"ח, י"ג) בכורי כל אשר בארצם וגו'. מורם מתודה, דכד הוה אמר בר ישראל הרי עלי תודה סתם הוה מייתי כבש ומייתי בהדיה עשרים עשרונות סלת, ואפי עשרה מינייהו חמץ מכל עשרון חדא חלה, ועשרה עשרונות אחריני אפי מינייהו מצה, ואפי מינייהו תלתא גווני חלות ורקיקין ורבוכה מן כל מינא עשר חלות, דהוו להו לחמי תודה ארבעין, שקיל מינהון ארבע חלות, מן חלות חדא ומן רקיקין חדא ומן רבוכה חדא מן חלות לחם חמץ חדא ויהיב לכהן דכתיב (ויקרא ז', י"ד) והקריב ממנו אחד מכל וגו' ושקיל מכבש חזה ושוק ויהיב לכהן ושארא דכבש וחלות אכלי ליה בעלים. ומורם מאיל נזיר, כד הוה מקבל עליה בר הישראל למיהוי נזיר כי הוה נזיר ירחא או שתא הוה אסיר למישקל ממזייה ולמישתי חמרא ולאיטמויי למת ולמיכל כל מידעם דנפיק מן גופנא ואפילו חלא דחמרא דכתיב (במדבר ו', ג') מיין ושכר יזיר וכתיב (שם ד') מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' וכתיב ועל כל נפשות מת וגו' עד דמלו הנך יומי דפסק על נפשיה, ואי לא פריש כמה יומי נקיט נזירות תלתין יומי דאמר רב מתנה (נזיר ה'.) סתם נזירות שלשים יום, וכי שלמין יומי נזירותיה מייתי קרבן כדכתיב (במדבר ו', י"ד) והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' וחלות ורקיקין כדכתיב וסל מצות וגו' ושקיל ליה לאיל ומבשיל ליה בדודא, וגזיז ליה נזיר למזייה ושדי ליה בנורא תותי דודא, ושקיל כהן זרוע בשלה מן האיל וחדא מחלות וחדא מרקיקין כדכתיב (שם י"ט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' ומנח להו על ידי הנזיר ומעייל כהן ידיה תותי ידיה דנזיר ומניף להו ואכיל להו כהן לחזה ושוק דאיל דכתיב (שם כ') קדש הוא לכהן, ובתר כן שרי ליה לנזיר למישתי חמרא ולמיעבד כל דניחא ליה. עורות קדשים, כגון עור דעולה דכתיב (ויקרא ז', ח') והכהן המקריב את עלת איש וגו', וכולהו עורות דקדשי קדשים לכהני בר ממאי דכתיב בהו שריפה, אבל עורות קדשים קלים לבעל קרבן נינהו, דתנן (זבחים ק"ג.) עורות קדשים קלין לבעליהן, ומאי נינהו קדשים קלים, כגון תודה ושלמים ומעשר ופסח. ארבע בירושלים, הני חמש הוו, המורם מתודה ומאיל נזיר כיון דדמיאן להדדי חשיב להו כחדא.
עשר בגבולין. תרומה, דכד הוה ליה לבר ישראל ארעא וזרע לה הוה מפריש מן כריה תרומה ויהיב לכהן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים. תרומת מעשר, דבתר דהוה שקיל כהן תרומה הוה מפריש מעשר ראשון אחד מעשרה ויהיב ללוי, והוה מפריש לוי מההוא מעשר דיליה תרומה חד מעשרה ויהיב לכהן דכתיב (במדבר י"ח, כ"ו) ואל הלוים תדבר וגו'. חלה, דכד הוה ליישא איתתא אגאנא דהוי ביה חמשת רבעים קמח דהוו ארבעין ותלתא ביעי וחומשא דביעתא מיחייבא לאפרושי מינה חלה, והאידנא דליכא טהרה שקלא פורתא בריש מסא ושדיא בתנורא ומפרשא חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה, דאמר שמואל (בכורות כ"ז.) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה דאמר רבינא נדה קוצה לה חלה, ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי ואכיל לה אפילו גדול, וביום טוב לא שדיא לה בתנורא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא אפיא לה ומדליא לה עד מוצאי יום טוב וקליא לה. ולא מחייב לאפרושי חלתא אלא מחמשת המינין החיטין שעורין וכוסמין ושבולת שועל, כוסמין גולבא, שיפון דישרא, שבולת שועל שובלי תעלא, הני מיחייבי בחלה אבל אורז ודוחן לא. ראשית הגז, דכד הוה לבר ישראל קנינא דעמרא ואפילו הוי ליה חמשה פומי קנינא, כי גייז להו מיחייב לאפרושי מינייהו ראשית הגז ומיתביה לכהן דכתיב (דברים י"ח, ד') וראשית גז צאנך תתן לו, וכמה הוה יהיב ליה, מתקל חמש איסתירי דתנן כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מתנות, דמאן מישראל דהוה שחיט תורא או עיזיא או אימרא הוה מפרשא מינה דרעא דימינא ולועא וקובתא ויהיב ליה לכהן דכתיב (דברים י"ח, ג') וזה יהיה משפט הכהנים וגו', ואפילו כהן טבח דשחיט לזבוני מיחייב לאפרושי כי האי גוונא דכתיב מאת זבחי הזבח. ואי ניחא ליה למיתן דרעא לחד כהן קיבה לחד כהן לחיים לשני כהנים שפיר דמי, דאמר רב חסדא (קל"ב:) מתנות כהונה זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים, ואי ניחא ליה לכהן למישקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו. פדיון הבן, דכי מתיליד ליה לבר ישראל ברא מאיתתא דלא ילידת כלל, אע"ג דאית ליה כמה בני, מיחייב למיפרקיה כי מלו ליה תלתין יומי בחמש איסתירי, דכתיב (במדבר י"ח, ט"ז) ופדוייו מבן חדש תפדה, והני חמש איסתירי הויין עשרין מתקאלי דהוו עשרים ותמניא זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה. ואי ניחא ליה לכהן לאהדרינון לאבוה דינוקא מהדר להו, דתנן (בכורות נ"א.) ואם רצה כהן ליתנם לו במתנה רשאי. וישראל דנסיב כהנת או לויה או איתתא דילידא מקמי דלינסבה איהו, אף על גב דלדיליה לא הוה ליה בני כלל, ומתיליד ליה ברא מחדא מהני דאמרינן, לא מחייב למיפרקיה דכתיב (במדבר ג', י"ב) כל פטר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלא רחמנא, כהנת ולויה הא פטירן, והיכא דילידה בני מקמי דתינסיב ליה איפטרא לה. פדיון פטור חמור, דכד מיתיליד ליה לבר ישראל בוכרא מחמרא מיחייב למיפרקיה באימרא ויהיב ליה לההוא אימרא לכהן ואי לא פריק ליה באימרא מחייב למיקטליה בנרגא מן קדליה ומיקבריה, שנאמר (שמות ל"ד, כ') ופטר חמור תפדה בשה וגו', ודוקא דחמור אבל דסוס וגמל ושאר טמאים לא מיחייב למיפרקיה, (בכורות ה':) ומפני מה נשתנו חמורים מכל הבהמה הטמאה שפודין אותן, מפני שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים דא"ר אלעזר אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לפניו ששים חמורים לובים טעונים כסף וזהב של מצרים שנאמר (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים. שדה אחוזה, דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתיה ואמר הא ארעא תיהוי הקדש, אי הוה בעי למיפרקיה, היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי פריק לה בחמשין איסתירי כספא, ואי בצרא מהכין או טפיא, עבדין בהדיה חושבנא לפום שיעורא דארעא, חמשין איסתירי הוה קדש, ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהנים, דכתיב (ויקרא כ"ז, כ"א) והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. שדה חרמים, דכד הוה אמר גברא הא ארעא תהוי חרם לא הוה אית ליה רשותא לא לזבונה ולא למיפרקה, דכתיב (ויקרא כ"ז, כ"ח) אך כל חרם אשר יחרם איש לה' וגו' והוה שקלי לה כהני דכתיב (במדבר י"ח, י"ד) כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר, מאן דהוה גזיל ליה לגר ותבע ליה בדינא ואישתבע דלא גזלתך ובתר דאישתבע מיית ההוא גר ולא הוה ליה וולד דאיתיליד ליה בתר דאיגייר, ולבסוף איתיידע ליה לההוא דגזליה דודאי גזל מיניה אינמי הדר בתשובה ואודי, מייתי ליה לגזליה ומוסיף עליה חומשיה, אי זוזא הוא מוסיף עליה חומשיה ואי חמשא זוזי הוו יהיב לכהן שיתא, דכתיב (במדבר ה', ח') ואם אין לאיש גאל וגו' והאי איש דכתיב הכא גר הוא דליכא בר ישראל דלית ליה גואלים בני או בנתא אחואתא או אחי דאבא או קריביה.
<h2>דף כח.</h2>
אף על גב דמיתיליד ביה מומא לית ליה רשותא למישחטיה עד דמחוי ליה לחכם. והיכא דעבר ושחט לא חזינן ליה למומיה אחר שחיטה אלא אסרינן ליה, דתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו, רבי יהודה מתיר, ר' מאיר אומר הואיל ושחטו שלא על פי מומחה אסור, ואף על גב דקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, בהא הלכה כרבי מאיר דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזרותיו. ואפילו מומחה דאית ליה בכור ואית ביה מום לא חזי אלא מחוי ליה לאחרים, דתנן (ל"א.) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו.
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן אין מרגילין ביום טוב, כיוצא בו אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי מוקדשין, פירושא, אשלוחי זיקות.
<h2>דף לג:</h2>
בכור שאחזו דם רבי שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום, ונשחט על אותו המום, (ל"ד.) והילכתא כרבי שמעון דבריתא.
(ותוספתא ספ"ג) העושה מום בבעל מום הרי זה לוקה את הארבעים, המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה את הארבעים, המסרס את המסורס לוקה ארבעים.
<h2>דף לד.</h2>
וכי לית ביה מומא אסיר למישדא ביה מומא אלא שביק ליה עד דנפיל ביה מומא ממילא, ואסיר לאנוחא לישא עילויה באודניה דבוכרא כי היכי דלישקליה כלב ולשדי ביה מומא, דתניא (ויקרא כ"ב, כ"א) כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יגרום לו שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבוא כלב ויטלנו, ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום.
<h2>דף לה.</h2>
אמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.
<h2>דף לה:</h2>
תניא רבי יהושע בן כפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בנו ואפילו בתו, רבי אומר אפילו עשרה והן בני ביתו אין נאמנין. אמר רב נחמן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, רבא אמר הלכה כרבי והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אפילו בנו ואפילו בתו, אבל אשתו לא מאי טעמא כי גופו דמיא. איתמר אמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו, מאי טעמא כיון דהוא אכיל ליה הוה ליה כי כהן דלא מהימן, ורב נחמן אמר בעלים מעידין עליו, והלכה כרב נחמן דכהנים הוא דחשידי אמומי אבל ישראל לא חשידי.
<h2>דף לו.</h2>
אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, מאי טעמא, כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי, דאמר רב ירמיה בר אבא (ל"ו:) מנא ליה ליהודה הא, דידי היא ואנא קבעתא בגדול וגדול קבעה בדידיה, והכי אמרי ליה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתיו לכהן במומו, ישראל, פשיטא, לא צריכא בקטן והגדיל מהו דתימא לא קים לי בגוה, קמ"ל. בסורא מתנו כלישנא בתרא, בפומבדיתא מתנו כלישנא קמא, והילכתא אפילו כלישנא קמא.
<h2>דף לו:</h2>
(תוספתא ספ"ג) מום שבגלוי הרי זה ישחט על פי שלשה דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר אפילו רגלו קטועה ועינו סמויה לא ישחוט אלא על פי מומחה.
<h2>דף לז.</h2>
אוזן פגומה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא היד משמשת בסחוס, סדוקה או יבשה שתהא נפרכת. (ל"ח.) ריס של עין שנקב או שנפגם או שנסדק ובעין סומא ודאי. (ל"ח:) חואואר קבוע והמים הקבועים, ובחטין פגומה כדי שתהא פגום מכאן וחטה מכאן והאמצעית ניכרת שהיא עקורה. (ל"ט:) ובזנב, חתוכה בין שתי חליות ואפילו חוליא אחת, (מ'.) וברגל שבורה מארכובה ולמטה.
<h2>דף מו.</h2>
בכור אדם. יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן בכור לכהן ואין בכור לנחלה בכור לנחלה ולכהן יש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן, הבא אחר נפלים ואף על פי שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת והמפלת מין חיה ובהמה ועוף דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. והמפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהן בכור, ואין בכור לכהן, מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה ועודה שפחה ונשתחררה, נכרית ונתגיירה ומשבאת לישראל ילדה, בכור לנחלה ואין בכור לכהן, רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר (שמות י"ג, ב') פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל.
והיכא דמפלא איתתא נפל בזימנא קמייתא והדרא מיעברא וילדה, ההוא ולד פטור מלמפרקיה, ולעניין בכרותא שקיל פי שנים.
מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה ונתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת, ילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא והאשה שכבר ילדה, ומי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אי בן תשעה לראשון אי בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואין בכור לנחלה.
<h2>דף מו:</h2>
א"ר שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה, ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה, והילכתא כר' יוחנן דאמר כיון דנפק פדחת דיליה אף על גב דהדר עאל ונפק חבריה, נוטל פי שנים ההוא דנפק פדחת דיליה ברישא, וכן הלכה.
<h2>דף מז.</h2>
ובר ישראל דנסיב כהנת או לויה וילידה בכור פטור מלמיפרקיה, ואף על גב דאיעבר מישראל, בפטר רחם תלא רחמנא, דאמר רבינא אמר לי מרימר הילכתא כוותיה דרב והילכתא כוותיה דרב חסדא והילכתא כעולא והילכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דרב יוסף. הילכתא כוותיה דרב דמספקא ליה אי איקרי לוי עם אי לא, לא יהבינן ליה מתנות ולא שקלינן מיניה, הילכתא כרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, הילכתא כעולא דאמר הבו מתנות לכהנאתא דקסבר (דברים י"ח, ד') ונתן לכהן ואפילו לכהנת, הילכתא כרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים שנאמר (שמות י"ג, ב') פטר רחם בישראל וכהנת ולויה לא.
בת ישראל בתולה דאיעבר מן גוי או מן עבד וילדה זכר לכשיגדיל אותו הבן חייב לפדות את עצמו, דאמרינן אמר רב פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו ההוא ברא כי גדיל מיחייב למיפרק נפשיה או לא, ואמרינן ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מגוי בנה פטור מחמש סלעים, ואמר לן מי דמי לויה לית קדושתא כהנת כיון דאיעבר מגוי נחיתא לה מקדושתה והויא לה כבת ישראל ומיחייב ברה למיפרק נפשיה, ומדקא מיבעיא ליה כהנת שנתעברה מגוי מכלל דפשיטא ליה דבת ישראל שנתעברה מגוי או מעבד בנה חייב בחמש סלעים.
<h2>דף מז:</h2>
וכהן שמת והניח בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום חייב אותו הבן לפדות את עצמו, מת האב לאחר שלשים אינו חייב אותו הבן לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו.
איזהו בכור לנחלה ולכהן, המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים והמפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת יום ארבעים, הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריהם שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן, רבי שמעון אומר הראשון לנחלה והשיני בחמש סלעים.
<h2>דף מט.</h2>
וכהן סומא מותר לפדות את הבכור, דכתיב בהו בכהנים (ויקרא כ"א, ו') והיו קדש בהוויתן יהו.
והיכא דפריק ליה בגו תלתין יומין אינו פדוי, דתניא מי שפדה את בנו בתוך שלשים הרי זה אינו פדוי. פדאו בתוך שלשים ומת הבן בתוך שלשים אף על פי שנתן לכהן יחזיר, מת לאחר שלשים אף על פי שלא נתן יתן.
ומי שפודה את בנו בתוך שלשים הרי זה אין פדוי. פדאו בתוך שלשים ומת הבן בתוך שלשים, אף על פי שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים, מת לאחר שלשים אף על פי שלא נתן יתן. ומי שלא פדאו אביו והגדיל חייב לפדות את עצמו.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין ח' ע"א] ת"ר עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני, אין בנו פדוי, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני, בנו פדוי. והוינן בה היכי דמי, אי נימא דלא שוי חמש סלעים, משום דאמר בחמש בנו פדוי, אלא לאו דשוו חמש סלעים ובענן מילתא דקיצא. אמר רבא לעולם דלא שוי, רישא דאמר אבי הבן סופה דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדילי שוי לי חמש סלעים, אמר רב אשי לא אמרן אלא גברא רבה כרב כהנא דידע לאחולי אבל כולי עלמא לא, ש"מ כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי, וכן הלכה.
<h2>דף נ.</h2>
וחמש סלעים כמה הויאן דכתיב (במדבר י"ח, ט"ז) בערכך כסף חמשת שקלים, שקל כמה הוי תלתא זוזי ששדנג ותילתא, כמה הוו להו שיתסר ששדנג ותרי תילתי דהוו עשרים וארבעה זוזי חיורי בציר דנקא, אוסיף עליהו חומש דידהו דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליה חומש שנאמר (ויקרא כ"ז, ט"ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו', וכמה הוי חומש דילהון שתות מלבר, כל חמשה זוזי שדי עלייהו זוזא דהוו להו כולהו עשרין ותמניא זוזי פלגא ופלגיה דדנקא, כללא דמילתא תלתין זוזי דל מינייהו חד ששדנג.
<h2>דף נא.</h2>
ומי שכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו, אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך זה בפדיון בני.
המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו. בכור בהמה טהורה. בר ישראל דמיתיליד ליה בוכרא בעאניה כי לית ביה מום מיחייב לאקדושיה קמי שמיא, ואי אית ביה מום מחוי ליה לחכם ושרי ליה ויהיב ליה לכהן.
<h2>דף נא:</h2>
ולא שנא כי יהב להו לעשרה כהני ולא שנא לכהן אחד ולא שנא בבת אחת ולא שנא בזה אחר זה יצא, ואפילו שקיל להו כהן ומהדר להו ניהליה יצא, דתניא נתנן לעשרה כהנים בבת אחת יצא, בזה אחר זה יצא, נטלן כהן והחזירן לו יצא.
ומי שנתן פדיון בנו לארבעה חמשה כהנים בנו פדוי, ואם נתנו לכהן אחד בארבעה חמשה פעמים בנו פדוי.
